האמת לגבי אטימות מסוג IP66 במחממים באינפרא-אדום
כיום, ניתן לראות את התווית “IP66” על כמעט כל מחמם חיצוני. אך יש כאן בעיה: בדרך כלל, דרגת האטימות הזו חלה רק על המעטפת החיצונית של המחמם. אבל מה לגבי החלקים החשמליים עצמם? זו כבר סיפור אחר.
במערכות אינפרא-אדום בעלות הספק גבוה, אזור הסכנה האמיתי נמצא בנקודה שבה החוט מתחבר לרכיב החימום. אנו רואים זאת כל הזמן – החום שנוצר מהנורה עובר לאורך החוט, וגורם לבידוד של החוט להיות שביר. כשיורד גשם או טל, החורים האלו גורמים לקצר חשמלי.
למה החומרים “הרגילים” לא מספיקים
אם מדובר במכשירים עם חום נמוך, חומרי סיליקון או חומרי אטימה אחרים יכולים להספיק. אך עבור מחממים אלו? זה לא עובד.
נורות אינפרא-אדום פולטות כמות אדירה של חום. אם החומר שמשמש לאטימה לא יכול לעמוד בטמפרטורות של 200°C ומעלה, החומר מתכווץ. הוא נפרד מהחוט, ונוצרים פערים קטנים. זה כמו קש – החומר “שואב” את הלחות אל תוך המכשיר.
לכן אנו משתמשים בחומרים איכותיים כמו פלואורו-סיליקון או חומרים מבוססי חרסינה. חומרים אלו מסוגלים להתאים את עצמם לשינויי הטמפרטורה. אם תשתמשו בחומרים רגילים, סביר שהמכשיר יכשל כבר בעונה הראשונה שהוא נמצא בחוץ.
איזון בין קשיחות לרגישות לרטטים
אולי תחשבו, “צריך רק להפוך את האטימה לקשה מאוד”. אך יש כאן חיסרון – אם האטימה קשה מדי, היא עלולה לשבור את החוטים. בסביבות תעשייתיות, שבהן המכשירים רוטטים, קשיחות כזו עלולה להרוס את החוטים.
כדי לפתור זאת, אנו משתמשים בחומרים שמתרככים ככל שהם מתקרבים לחוט. כך, החומר יכול להתאים את עצמו לשינויי הטמפרטורה.
עוד טיפ: ודאו שהחוטים מוחזקים כראוי. אם החוטים תלויים באוויר, משקלם עלול לפגוע באטימה. לא משנה כמה החומר איכותי, הלחץ המכני עלול להרוס אותו. השאירו לחוטים מספיק מרווח, והאטימה תחזיק מעמד הרבה יותר זמן.