למה אנחנו “מענים” את מזגני החדרים שלנו? (כדי שאתם לא תצטרכו לעשות זאת)
בואו נהיה כנים: חדרי האמבטיה הם סיוט עבור האלקטרוניקה. חשבו על זה – ברגע אחד קר מאוד, וברגע הבא יש חום עז וחדר מלא באדים עבים. אם יהיו שם גם טיפות מים, זו תהיה סיבה לאסון.
רוב המזגנים לא פשוט “מפסיקים לעבוד” רק בגלל שרכיב החימום שלהם לא עובד יותר. בדרך כלל, ראשית נהרסים החוסמים והחומרים המבודדים. כשהם נהרסים, כל השאר נהרס אחריהם.
המאבק נגד האדים
כדי שהמזגנים שלנו יחזיקו מעמד, אנחנו מעריכים אותם במבחני עמידות בתנאי לחות. בעצם, אנחנו מנסים לחקות את השחיקה שנוצרת בחדרי אמבטיה לאורך שנים, בתוך כמה שבועות בלבד.
הבעיה היא שכאשר המזגן דולק וכבה בחדר מלא אדים, הלחות לא נשארת במקום אחד. היא חודרת לכל הסדקים הקטנים במכשיר. אם החוסמים אינם מושלמים, המים יגיעו לטרמינלים החשמליים. אז יהיה חורדה, חמצון, ובסופו של דבר – קצר חשמלי.
אנחנו ממשיכים להשתמש במזגנים עד שהם נהרסים. אנחנו רוצים לדעת בדיוק איפה המים חודרים, כדי שנוכל למנוע זאת.
זה לא רק עניין של חומר גומי
אנשים חושבים ש“עמידות בפני מים” פירושה רק להניח חומר גומי על הקצוות. אבל זה הרבה יותר מסובך מזה.
אנחנו משקיעים הרבה זמן בבדיקת המקומות בהם הצינורות של המזגן נמצאים בתוך המכשיר. מתכת וזכוכית מתרחבים ומתכווצים בקצבים שונים כשהם חמים. אם לא נהיה זהירים, ייווצרו סדקים קטנים.
אנחנו גם בודקים את הלוח האלקטרוני. אנחנו רוצים לוודא שהרכיבים החשמליים נמצאים במרחק מספיק זה מזה, כדי שקצת לחות לא תגרום לקצר חשמלי.
האיזון המורכב
אבל חכו – אי אפשר פשוט לחסום הכל. אם נעטוף את הרכיבים האלקטרוניים בבועת פלסטיק כדי למנוע את חדירת המים, אנחנו נכלא את החום בתוך המכשיר. זו בעיה אחרת לגמרי. זה יפגע בקבלים ויהרוס את המכשיר.
לכן אנחנו מנסים למצוא איזון. אנחנו יוצרים מחסומים שמאפשרים לאוויר החם לצאת, אך מונעים את חדירת טיפות המים פנימה.
זה דורש הרבה ניסויים וטעויות במעבדה. אבל זו הדרך היחידה לוודא שהמזגן שלכם לא יקרוס ברגע הראשון שהחורף מגיע. אנחנו מעדיפים להרוס מאה מכשירים במעבדה, מאשר שאחד מהם יקרוס אצלכם בבית.